• כותרת משנה: מחול במה אירופי עכשווי והמשאב המשותף
  • שם הספר במקור: Ungoverning Dance: Contemporary European Theatre Dance and the Commons by Rumsay Burt
  • שם הסופר/ת במקור: Rumsay Burt
  • תרגום מאנגלית: ניב סבריאגו
  • עימוד ועיצוב: נדב שלו
  • פורמט: 15.2X22.5
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 336
  • שנת הוצאה: 2019
  • דאנאקוד: 500-174
  • מחיר מומלץ: ₪98

מחול פורק עול

רמזי ברט


מחול פורק עול בוחן את עבודתם של אמני מחול עכשווי פרוגרסיבי באירופה מאמצע שנות התשעים ועד 2015. באמצעות הצבתם בהקשר ההיסטורי והפוליטי של הנאו-ליברליזם ומדיניות הצנע, הוא טוען שאמנים אלו פיתחו גישה אתית-אסתטית המשתמשת בפרקטיקות מחול כאתרי התנגדות לאידיאולוגיות שולטות, וכי עבודתם מעידה על התעקשות על דרכים אלטרנטיביות לחשוב ולחיות. בתגובתם למתקפה הבלתי פוסקת מצד הנאו-ליברליזם על הערכים הרדיקליים העומדים בבסיס עבודתם, אמנים אלה מכירים בכך שהם חולקים בפועל משאב של מאגר משותף. כך, שעה שהמחול העכשווי נהפך לשוק מסחרי, הם, לעומת זאת, מעריכים את המידה שבה הוא מתפקד כמשאב משותף. עבודות המבצעות זאת, טוען הספר, פורקות את עול המחול. מחול פורק עול מציע דרכים חדשות להבנת עבודות מחול אירופיות עכשוויות מהזמן האחרון באמצעות חיבורן להקשרים החברתיים, הפוליטיים והתיאורטיים שלהן.

רמזי ברט הוא פרופסור להיסטוריה של המחול באוניברסיטת דה-מונפור. בין פרסומיו The Male Dancer (1995) ו-Alien Bodies (1997). לצד פרופסור סוזן פוסטר, הוא עורך מייסד של כתב העת Discourses In Dance.

       

מחול אירופי עכשווי והמשאב המשותף

           

 

 

בריסל, Kaaitheater, 24 במארס 2015. שמחתי שאני יושב בשורה השנייה ולא רחוק יותר כשקסבייה לה רואה (Le Roy) נכנס ונעמד בין השורה הקדמית לבמה כדי לשאת דברים בפני הקהל בתחילת Sans titre (2014). החלק הראשון, מתוך שלושה, של יצירה זו קרוי "Sans titre, a Lecture" ("ללא שם, הרצאה"). לה רואה פתח בהכרזה שהמופע אינו יכול להתבצע כמתוכנן. המשימה המוטלת עליו בחלק הראשון של הערב היא לאבד את הזיכרון. לפיכך, אולי הקהל יכול לסייע לו? הוא הקריא בקול מתוך התוכנייה את התיאור של יצירה קודמת, Sans titre ("ללא שם"), כדי לבדוק אם יש בכך לעזור. העבודה הזאת הוצגה בעילום שם בכמה תיאטראות ב-2005 ובוצעה על במה אפלה כל כך, שאיש לא היה מסוגל להבחין כהלכה במתרחש: "בהתאם לכוונה זו, התנועות חוברו כדי ליצור זירות של אי-ודאות בין חי לדומם, אובייקט לסובייקט, נראה לבלתי נראה, המבוימות בסיטואציה חשוכה מאוד."1 מהתוכנייה אף לא היה ברור אם לה רואה חיבר או ביצע בכלל את היצירה הקודמת. הוא שאל אם מישהו אולי ראה אותה וזוכר משהו ממנה. מבוכה התפשטה בקהל. אנשים מעטים אזרו אומץ ואמרו משהו: אחדים מהם הציעו עזרה, אחרים ביטאו רוגז בנימה פרובוקטיבית.

החלק השני, "Trio Sans Titre" הזכיר מאוד את התיאור של המופע מ-2005. הבמה הייתה אפלה כל כך, שהיה קשה מאוד לראות משהו. הקלטה של היצירה Music for String Percussion and Celesta (1936) מאת בלה ברטוק (Bartok) סיפקה אווירת רקע. היה אפשר להבחין בקושי ברקדן המגיע מאחורי הבמה ונע במהלך שכיבה על הרצפה בתוך מה שנראה במבט ראשון כמו ערמת בגדים. בהדרגה, כשהתאורה נעשתה קצת פחות עמומה, היה נדמה שיש רקדן שני או אולי בובה בגודל אדם, אבל בכל אופן, עוד טרם היה די אור כדי לדעת מי הבובה ומי הרקדן החי. היה נדמה שתנועות מתגברות ודועכות בדרכים המציעות אפשרויות חדשות להאזין לעוצמות האווירתיות של המוזיקה של ברטוק. בסיום הקטע, התאורה, אף שנותרה מפוזרת, נעשתה ברורה דיה כדי להבחין בבובה עם חוטים, שלה רואה תמרן בביצוע דואט משותף. שניהם לבשו מה שנראה כמו סרבלים מאריג עבה וגס, שכיסו את פניהם וגרמו לדה-הומניזציה שלהם. האפקט הזכיר כמדומה את התיאור בתוכנייה של היצירה מ-2005 כ"זירות של אי-ודאות בין חי לדומם, אובייקט לסובייקט."

האורות היו חזקים בצורה מספקת בחלק השלישי, "Solo Sans titre", שבוצע בליווי שני קטעים מאת DJ Shadow, הראשון שקט למדי ובלוזי, והשני עם קצב היפ-הופ חזק יותר. לה רואה, לבוש באותו סרבל אבל עם ראש חשוף כעת, התחיל שוב בשכיבה ועבר בהדרגה לעמידה בעת ביצוע חומרים תנועתיים דומים מאוד לאלה של החלק הקודם, הוא נראה מאיים (uncanny) ודמוי-בובה, אבל שונה בגלל המוזיקה השונה. לה רואה הוא רקדן אוטודידקט, ולכן הריקוד שלו אינו קשור לכאורה לאוצרות תנועה מחוליים קונבנציונליים. עם זאת, לאחר יותר מעשרים שנות הופעה מקצועית, התנועות שלו מעידות על ידע פיזי יוצא דופן ועל בהירות של מיקוד גופני. אולם אין בתנועה שלו שום דבר יוצא דופן, וכל רקדן ללא מגבלות גופניות היה יכול בעיקרון לבצע אותה. לאחר זמן מה, התחיל לה רואה לצרוח בצורה מטרידה והמשיך בכך ללא הפסק למשך שלוש דקות. למעשה, כל שלושת החלקים בביצועו היו מטרידים בדרכים שונות, הראשון בגלל הבקשה מהקהל להשתתף בדיון, השני והשלישי בגלל הטבע הבלתי אנושי לכאורה של החומרים התנועתיים המבוצעים.

החלק המביך והמאתגר ביותר של הערב היה החלק הראשון. אף על פי שהוא כונה "הרצאה", מנקודת המבט שלי כמורה באוניברסיטה, הוא הזכיר יותר סמינר שהסטודנטים חוששים מאוד לדבר במהלכו. בשעה שמורה בסיטואציות כאלה מנסה לעודד את תגובת הסטודנטים, לה רואה נותר ניטרלי למדי. אן מורדיאן, בביקורת על Sans titre (2014) בפריז, מציינת, "הוא מבקש מאיתנו, באופן כללי, רעיונות כיצד להמשיך, אבל אינו פועל לפי אף אחת מההצעות." היא ממשיכה, "מישהו מציע שהקהל יבצע את החלק הראשון (ולה רואה דוחה זאת כמובן, כמו שדחה כל הצעה אחרת שלנו – בתירוץ קלוש או בהתעלמות מוחלטת)."2 האינטראקציות הקשות האלה עם הקהל, ולא רעיונות כלשהם שהועלו בדיון, היו לטענתי המטרה עצמה. אינטראקציות דומות בין מבצעים לצופים התבצעו ביצירות קודמות של לה רואה, לרבות המופע-הרצאה שלו Product of Circumstances (1999) ולאחר מכן ב-Product of Other Circumstances (2009), Production (2010) ו-low pieces (2011). בשיחה על האינטראקציות בין המבצעים למבקרים אינדיבידואלים בעבודה מבוססת הגלריה Production, לה רואה מציין שהיצירה

 

מוצלחת כי היא מחוללת טרנספורמציה ופועלת על הזמן שהמבקר מבלה עם העבודה. הדרך שבה כל אחד ניגש לעבודה אינה תלויה רק בו, אלא מצויה במשא ומתן בינו לבין המשתתפים.3

                                                                                                                 

למשא ומתן כזה, פנים-אל-פנים, כיוון לה רואה ב-"Sans titre, a Lecture".

אם הולכים בקביעות לראות מופעי מחול נסייני אירופי, מתרגלים למפגש עם עבודות, כמו Sans titre (2014), שאינן נראות כמו מחול ואינן מבקשות כמדומה להציג תנועת מחול קונבנציונלית כפשוטה. כיוון שהחלק הראשון של Sans titre (2014) מפר את הסידור המקובל של מרחב התיאטרון, המפריד את הבמה מהאודיטוריום, הוא מעלה שאלות על היחסים בין המבצעים לצופים שאינן עולות בהכרח באופן נורמלי. אכן, הוא מבקש למצוא דרכים חדשות לשאת ולתת על יחסים כאלה. אפשר לומר שבאמצעות חיפוש אחר דרכים חדשות לחשיבה על כוריאוגרפיה, נדמה שאמנים המחברים עבודות כאלה מאתגרים את הצופים לשקול מחדש את ההנחות המוקדמות שלהם בקשר למה שמחול הבמה אמור להיות. לדעתי Sans titre (2014) מרחיקה לכת אף יותר מכך, מפני שהיא מסבה את תשומת הלב לרעיונות נורמטיביים בקשר לגבולות של מה שהמחול אמור להיות. היא עושה זאת באמצעות הדרך שבה לה רואה נושא ונותן עם הצופים, ובאמצעות סוגי החומרים התנועתיים שהוא מבצע, שאינם עולים בקנה אחד עם הציפיות מהווירטואוזיות הנורמטיבית. לה רואה אומר במשתמע לצופים, "גם לכם יש פוטנציאל לעשות מחול." באמצעות כל זה, Sans titre (2014) מאתגרת את הטבע המוסדי של מחול הבמה.
מוסד משרת ומקדם מטרה ספציפית – שבמקרה של אמנות הבמה היא הערכת המופע. המוסד מארגן את הדרך שבה אנשים מבצעים זאת באמצעות סידור והסדרה של אמצעי הגישה ושל אופני ההתנהגות. כמו שבריאן מסומי מציין:

 

מיסוד של עבודת נגרות מאפשר שעתוק (באמצעות הכשרה של נגרים, באמצעות שילובם בשיטת עבודה שבה אפשר להורות להם לחזור על התהליך לפי הצורך) והבאה לכלל שלמות (באמצעות הצבירה וההפצה של טכניקות).4

 

באור זה, המיסוד מכשיר את השעתוק של מחול הבמה באמצעות הכשרה באוצרות תנועה מוכרים. הארכיטקטורה של התיאטראות, המַּקְצָה מרחבים נפרדים למבצעים ולצופים, והמוסכמה שקשת הפרוסניום היא קיר רביעי מכתיבות יחסים ספציפיים בין הרקדנים לקהל. המיסוד מכשיר גם אינטראקציות בין רקדנים למי שמזמינים, מקדמים ומספקים מחול. אף שכל האינטראקציות האלה בינאישיות במהותן, הן מוכתבות על ידי מה שהמבנים הפיזיים והאידיאולוגיים הנורמטיביים של המוסד מאפשרים. שימו לב כיצד Sans titre (2014) משבשת או שוברת את כל זה. כדי ליזום משא ומתן בין הרקדן לצופה, היא משבשת יחסים ממוסדים. היא מסרבת לציית לציפיות הקונבנציונליות שלפיהן ערב בתיאטרון מציע מופע ראווה מהנה, ואמור להיות בעיקרון חוויה צרכנית.

הרכיבים השונים של עולם המחול, כפי שהוא ממוסד, לרבות הפרקטיקות של התיאטראות, של סוכנויות ההפקה ושל מרכזי האמנות, של מממנים, של מבקרים, של קונסרבטוריונים ושל חוקרי מחול, יוצרים ומשמרים את הנורמות האלה, את דרכי האינטראקציה ואת העבודה המשותפת שלהם כחלק משוק. ספר זה עצמו מעורב בכך במידת מה וכלול במערכים האלה של פרקטיקות מוסדיות, אבל הוא גם בוחן ועורך דיונים בקשר לצורות של פרקטיקות אמנותיות, לרבות אופני תנועה ואופני יצירה והבניה של כוריאוגרפיה. אמנם גם הם מצויים במידת מה תחת העול של עולם המחול הממוסד, אבל יש להם פוטנציאל למידה כלשהי של אוטונומיה ממנו. כמו Sans titre (2014), הריקודים שספר זה עוסק בהם לא רק מטילים ספק בנורמות האלה, אלא גם קוראים תיגר על הדרכים לשימורן ו"פורקים את העול" שלהן. במחול פורק עול (ungoverning dance) כוונתי לשחרור שלו ממגבלות מוסדיות באמצעות דקונסטרוקציה אסתטית. במילון אוקספורד אין הגדרה של המילה ungoverning, אבל מופיעות בו הגדרות של המילים ungoverned ו-ungovernable, שמשמעותן דומה. פירוש המילה governor אינו רק מושל, אלא גם וַסָּת מכני המסדיר את תנועת החומר במכונה – קיטור במנוע קיטור, קמח במטחנה או דלק במנוע בעירה פנימית. איני טוען שעולם המחול, כפי שהוא ממוסד, מנסה במודע ובמכוון לשלוט במבע אמנותי ולהגבילו. הטיעון שלי הוא שיש לו מנגנון (או dispositif, במונחים של פוקו) הממלא תפקיד מסדיר, בדיוק כמו שווסת במנוע קיטור מסדיר את זרם הקיטור. זהו התפקיד שהעבודות הנבחנות בספר זה מערערות, מעמידות בסימן שאלה ומשבשות.

 

תגובה