הספר "הארנבות של חודש אפריל" - The April Rabbitsראה אור בארצות הברית בשנת 1978 בהוצאת Scholastic ובהוצאת Coward, McCann&Geoghegan,Inc., New York תורגם לצרפתי וליפנית, הודפס במהדורות רבות וזכה להצלחה רבה.
מאיירת הספר היא נורית קרלין, ילידת ירושלים (1938) ובוגרת "בצלאל" שחיה ויצרה רוב שנותיה בניו יורק ונפטרה בתל אביב בסוף חודש אפריל 2019. אוניברסיטת קולומביה הקימה בשנת 2020 ארכיון מיוחד לעבודותיה, ועזבונה האומנותי הועבר לשם. תרגום הספר לעברית הוא יוזמה של האחייניות של נורית, המעצבת עדה ורדי ועורכת הספרים עלמה כהן ורדי.
לנורית, מאיירת מחוננת ופורצת דרך, היה קו מובהק משלה. מינימליסטי, מדויק, עדין, רוטט ובטוח. איך אפשר רוטט ובטוח? אפשר. נורית היתה אדם של ניגודים, של מורכבות, של אסכולה אומנותית יציבה ושל נאמנות אישית לאמת שלה; היא היתה חירשת מאוד וקשובה להפליא; היה לה הומור דק מן הדק ותבונת לב עמוקה; היא היתה מושחזת ורכה. בזכות כל אלה "הלבישה" את "הארנבות של חודש אפריל", סיפור הילדים הקלאסי שכתב דיוויד קליוולנד באיורים ממזריים, עדינים, מכשפים. בעינינו זהו אחד מספרי הילדים היפים ביותר שיש.
"הארנבות של חודש אפריל" מספר סיפור על דמיון ומציאות, על מבט מעמיק החושף בין פרטי היום יום הפתעות משעשעות. זהו סיפור שיש בו גם מילים וגם מִספרים, המיומנויות שהוא מאפשר לרכוש הן ספירה מאחת עד שלושים, הכרת שם המספר העברי על נטיותיו השונות וכן תרגול ראשית קריאה.
רוברט, גיבור הספר, ילד שנורית העניקה לו מבט שלֵו ויציב, פוגש בכל יום מימי חודש אפריל חבורה הולכת וגדלה של ארנבות. ביום הראשון של אפריל הוא פוגש ארנבת אחת, ביום השני – שתיים, וכן הלאה. הארנבות מופיעות במקומות במפתיע בכל מקום שהוא, בספרייה, על אדן חלון הבית, בחצר ובאוטובוס, אדישות למדי לקיומו של רוברט ותמיד מעוללות דבר-מה קונדסי, משעשע ולא צפוי. המתבונן באיורים מוצא את הארנבות, ובה בעת מאבד אחת או שתיים. הן חמקניות כל כך.
"הארנבות של חודש אפריל" מזמין קריאה כפולה, גם בטקסט וגם באיורים. בכל עמוד מסתתרות ארנבות וצריך "לתפוס" אותן בעין, לספור אותן ורק אז להשלים את "הקריאה" בעמוד, ולדפדף הלאה.
כמה מילים על נורית קרלין ועל עבודתה:
נורית למדה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1961 - 1958 ) בת מחזור של איזיקה גאון ומילכה צ׳יזיק, איתם שמרה על קשר חם לאורך השנים.
בשנת 1964 נסעה לניו יורק ולמדה אנימציה ב- School of Visual Art .עם סיום הלימודים עבדה אצל המעצב הגרפי הנודע Alan Fletcher( מבעלי Pentagram )ועבדה בעיקר עבור גופים מסחריים ביניהם חברת Fruit of the Loom. במקביל החלה לפרסם איורים ב״ניו יורק טיימס״ במדורי הדעות וביקורת ספרים. בשנת 1974 פנתה לניו-יורקר, שנחשב באותם ימים לבמה היוקרתית ביותר בעולם העיתונות לקריקטורות. Lorenze Lee שהיה אז הארט דירקטור של השבועון התרשם מהסגנון האישי ונקודת המבט הייחודית שאפינו את עבודתה ובו במקום בחר שש קריקטורות מתיק העבודות שלה וקיבל אותה לעבודה קבועה בעיתון. היא הצטרפה אל צוות המאיירים של השבועון, בו היו בין השאר סול סטיינברג, אד קורן וסמפה. נורית היתה האישה הראשונה שפרסמה קריקטורות בניו יורקר, ובמשך שנים האישה היחידה בצוות המאיירים.
הקריקטורות של נורית כמעט לא עשו שימוש במילים. לא היו בועות דיבור או משפטים שתומכים ברעיון המצויר. הרעיון וההומור באו לידי ביטוי בצורה עצמה. הקו הפשוט והאוורירי, שתמיד נשאר פתוח, לעיתים תעתע כשמאחורי הפשטות שבו הסתתרה מחשבה עמוקה ולעיתים מתריסה.
במשך שלושים וחמש השנים שבהם היתה בניו יורק היא כתבה ואיירה עשרה ספרי ילדיםכמה מהם נכללו ברשימת I Can Read Book בהוצאת , Harper Trophy, Harper Collins Publishers ויצאו במהדורות רבות במסגרת ספרי לימוד מומלצים. אחדים מהם הפכו לרבי מכר בארצות הברית ותורגמו לשפות רבות. ספר הילדים הראשון שכתבה ואיירה The Tooth Witch- , שיצא לאור בשנת 1985 בהוצאת Lippincott New York , ובהוצאת Harper Trophy במקביל. הספר זכה להצלחה מידית, יצא בהוצאה נפרדת בקנדה, תורגם לצרפתית, יפנית וסינית.
נורית התגוררה בדירה פצפונת בסנטרל פרק ווסט אותה הצליחה להפוך לעולם שלם שלא חסר בו דבר. לעתים קרובות אירחה אצלה חברים ובני משפחה שבאו לתפוח הגדול. היה לה קשר טוב לא רק עם בני גילה וחבריה מבצלאל ומירושלים אלא גם עם בני הדור הצעיר יותר. משך כל שנותיה היא היתה אישה צעירה. כמה חודשים לפני מותה מישהי שאלה אותה בת כמה היא ונורית ענתה שבערך בת 12.
ב בשנת 2004 נורית חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב, בסמוך לאחייניותיה, עלמה ועדה. היא היתה מתנדבת פעילה ב"יש דין" יצאה לשטח באופן קבוע, מתוך רצון אמיתי וכנה לשנות ולהביא למציאות טובה יותר. מבטה הסאטירי השתלב עם האופן הביקורתי והאכפתי שבו התבוננה על המציאות.
היא כבר לא איירה לשום עיתון ורק לעתים רחוקות, כשהפוליטיקה עלתה לה על העצבים או כשאחד מאהובי לבה חגג יום הולדת, היא היתה יושבת אל שולחן העבודה המסודר שלה, שולפת את העט ומאיירת קו חי. בשנותיה האחרונות היא רצתה בעיקר להכין מרק אפונה טוב, לעשן ולראות ג'אדג' ג'ודי. במעשיה ובהווייתה העתירה רוב טוב על בני משפחתה האוהבים.
ממטמון הספרים והאיורים שהותירה אחריה, נמשיך לדלות עוד ועוד אוצרות.