אדריכלות לעניים
אסיה הוצאה לאור בשיתוף עם עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות
"בתים נבנים על ידי האנשים שחיים בהם, והחוכמה היא להשתמש במה שיש".
האדריכל המצרי חסן פתחי (1989-1900) היה פורץ דרך מהפכני, שקרא תיגר על עידן הבטון והטכנולוגיה המודרנית, חזר לבנות בבוץ ובחומר בתכנון הומני קהילתי, והשיב לגדולתה את האדריכלות המדברית המקומית של בתי החומר. כך הפך לחלוץ האדריכלות התואמת את תנאי הסביבה.
ספרו אדריכלות לעניים היה לתנ"ך של החֲזָרה לטכניקות בנייה עתיקות בבוץ ואדמה, שכן "החומר הוא הדבר הנכון לעטוף בו את האדם." הספר מגולל את קורותיו של פרויקט הבנייה הכפרית שהגה לגורנה החדשה, ורבים בעולם רואים במִשנה הפילוסופית-מעשית הזו את הטקסט המשמעותי ביותר שנכתב בנושא תכנון אדריכלי בר-קיימא. פתחי נוקט בו לשון אישית פרגמטית, כשלנגד עיניו הכפריים המקומיים על משאביהם, הרגלי חייהם והמסורת שהם באים ממנה. בהקדמה הוא כותב:
"כיוון שהצעותיי נוגעות בעיקר לאיש הכפר, ספרי מוקדש לו. הייתי רוצה להפנותו לו לבדו, ואני מקווה שקרוב היום שבו יוכל לקרוא ולשפוט אותו בעצמו."
נוסף על היותו אדריכל, היה פתחי גם פילוסוף, מוזיקאי חובב, מחזאי, ממציא, הומניסט, משורר וצייר. הוא נולד באלכסנדריה למשפחה מבוססת, ובצעירותו עברה המשפחה לקהיר, שם התחנך בבתי ספר אנגליים וצרפתיים. בנסיעותיו לחופשות הקיץ עם משפחתו באלכסנדריהֿ, ראה דרך חלון הרכבת את הכפריים מעבדים את אדמותיהם, את חושות הבוץ הפשוטות שבהם התגוררו, והוקסם מהפשטות המופלאה. בתום לימודיו התמקד בפתרונות דיור בני-השגה עבורם. לצורך כך חקר שרידים של אדריכלות נובית עתיקה, שהובילו אותו להחייאת מסורת הבנייה של קמרונות וכיפות בעזרת לבני אדמה – מה שהפך לסימן ההיכר של סגנונו ולאבן דרך במורשתו האדריכלית.
במהלך חייו תיכנן כ-160 פרויקטים במצרים ובעולם, שגולת הכותרת בהם היא הכפר גורנה החדשה ליד לוקסור, שבו ניסח פתחי מחדש את תפקידו של האדריכל בעת המודרנית והצליח לייצר דוגמה מעשית לפילוסופיית האדריכלות שפיתח. הכפר נבנה במאמץ קהילתי משותף בטכניקה שניצלה את הזמינות והמקומיות של חומרי הבנייה (אדמה, קש וחול), ללא הזדקקות לחומרים מודרניים כמו ברזל ובטון. הוא שילב אלמנטים מסורתיים מהאדריכלות הערבית, יצר מרחבים של מנוחה מהחוץ והתאים את הבית לצורכי האדם.
"אין ספק שלמדתי מהמאבק יותר משהייתי לומד אילו הייתה דרכי סלולה וחלקה," כותב פתחי בסוף ספרו זה. "וכמו סיזיפוס, היה עליי לשאת את הסלע במעלה הגבעה, להחליק למטה ולשאת אותו מעלה שוב ושוב... לבסוף הבנתי שאם ברצוני להמשיך במאבק הזה, עליי להיות הפטרון של עצמי."
