יו. פי. - יונה פישר
יו.פי. - יונה פישר הופק על-ידי מוזיאון אשדוד לאמנות וראה אור בשיתוף עם הוצאת אסיה.
ערכו את הספר: משה ניניו, מיכאל גורדון, יובל ביטון, רוני כהן–בנימיני
יונה פישר (1932–2022) פעל בשדה האמנות הישראלית במשך כשבעה עשורים, בלב הממסד, כנגדו, מתוכו ומחוצה לו. פעילותו המוסדית, בשלל הגדרות תפקידיו כאוצר, החלה באמצע שנות ה־50 בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים; המשיכה במוזיאון ישראל עם פתיחתו ב־1965; ולימים במוזיאון תל אביב לאמנות ובמוזיאון אשדוד לאמנות.
לייסודו של האחרון התגייס במחשבה על חשיבותם המשלימה של מוזיאונים פריפריאליים ביחס לנעשה ב״מרכז״, ועל חיוניותם כתומכי־זהות למגוון הקהילות העושות את המקום, במקרה זה העיר אשדוד.
החל באמצע שנות ה־60 ובשנות ה־70, תקופת השיא של פעילותו במוזיאון ישראל, חולל פישר, כאוצר מזן חדש, בליץ של תצוגות ואירועים פורצי גדר, רבים מהם בביתן־גן חיצוני למוזיאון, ביתן בילי רוז, שהפך תחת ידיו לטריטוריה כמו־אוטונומית – מגרש משחקים והתנסויות לאמני האוונגרד של אז. תצוגות ואירועים אלה החדירו אל מרחב האמנות המקומי את ממד הזמן והניעו פעילות בזמן־אמת לעבר סנכרון עם אמנות המערב. פישר אצר גם את מרבית תערוכות הבכורה המוזיאליות של המאכלסים כיום את הקאנון המקומי, אירח בתצוגות מאתגרות כמה מן האמנים הבינלאומיים הבולטים באותן שנים, ואף התסיס את המוזיאון בניסוח דגמי אוצרות על־תחומיים, המשלבים מוצגים מכלל מחלקות המוזיאון האנציקלופדי. על תרומתו בשנים מכוננות אלה לתרבות המקומית הוענק לו ב־1977 פרס ישראל.
במקביל לפעילותו בארץ פעל פישר כיצואן־מתווך של אמנות ישראלית בשמשו אוצר־אורח במיטב מוסדות האמנות באירופה ובארצות הברית, ולקח חלק בארגון תצוגות אמנות בינלאומיות מקיפות בישראל, שבהן הוצגו בכפיפה אחת אמנים מהארץ ומחו״ל. כהשלמה למהלך זה של חִברוּת האמנות המקומית עם הנעשה בעולם יזם פישר וערך, עוד בשנות ה־70, את קו – כתב העת הראשון מסוגו בארץ, שבו הובאו בפני קהל האמנות המקומי הבהובים על המתרחש במרכזי העשייה האמנותית.
ליבת הספר היא סקירה מפורטת, שנה אחר שנה, של כלל התערוכות שאצר פישר, בלוויית תיעוד מצולם וטקסטים מלווים משלו. המוקדמים בטקסטים אלה נכתבו בעשור הראשון לפעילותו כמבקר וכאוצר, ושינו כבר אז, עוד בטרם מלאו לו שלושים, את נוסח הכתיבה על אמנות בעברית. פרקים בספר מיוחדים ליחסיו של פישר עם שלושה ציירים – אביגדור אריכא, אריה ארוך ומשה קופפרמן – שעמדו לאורך השנים במרכז עולמו האישי והמקצועי, ושבעיקר ביחס אליהם התעצבה אצלו מחשבת הציור שלאחר המודרניזם. מקבץ של שיחות וראיונות שערכו עמו אוצרים, אמנים, עיתונאים וחוקרי אמנות מגולל בקולו שלו את השתנות מבטו על אמנות, ופותח צוהר לתובנותיו על פעילותו בנסיבות הזמן והמקום – וגם על מושא התשוקה הגדול שלו, מוזיקה.
