בפועלה כאוצרת הגדירה שפירא מחדש את גבולות השדה כאשר התבוננה
מזווית שונה במערכת הזיקות בין המקומי והאוניברסלי. עיסוקה באמנות
ובתרבות התייחד בכישרון יוצא דופן למצוא נתיבים חדשים לכתיבת ההיסטוריה
בעודה צופה פני עתיד, לוקחת חלק בכינונו וכותבת אותו תוך כדי כך, אחורה
וקדימה בעת ובעונה אחת. כך, ב"מסלולי נדודים" - התערוכה הגדולה
הראשונה שאצרה במוזיאון ישראל - חזתה באופן תיאורטי את מהלכי האמנות
המקומית של שנות ה– 90 , שבהמשך הדרך לקחה בעצמה חלק בקידומם. עם
זאת, מאמריה השאפתניים, שבהם חשבה מחדש את ההיסטוריה של האמנות
המקומית ביחס לתולדות האמנות המערבית ובמסגרת תהליכים היסטוריים
בתרבות, ניחנים בצניעות ביקורתית שאינה מוחקת את מה שקדם לה ומנהלת
דיאלוג פתוח עם ערוצי שיח מִתחרים. המאמרים שנבחרו לספר משמעותיים
למהלך העקרוני שהתוותה בכתיבתה המחקרית רחבת ההיקף, בניסוח שפה
פרשנית חדשה ובפעילות אוצרותית מהפכנית, שהעמידה מפעל מרכזי במחשבת
האמנות הישראלית.